<h1>העיטור אות ק' קבלת עדות</h1>
<h2>דף כד:</h2>
גרסינן בפרק זה בורר אלו הן הפסולין משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים וכו' אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשר. משחק בקוביא דפסול דהוה ליה אסמכתא ורב ששת אמר כי האי גונא לאו אסמכתא היא אלא מפני שאין עוסקין בישובו של עולם אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. ירושלמי (פ"ג דסנהדרין ה"ה) ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר אמר הלכה כר' יהודה דמתניתין אקלס ר' אבא בר זבדא דאמר שמועה משום זעיר מניה. ומלוה בריבית אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות ומתניתין דקתני מלוה מלוה הבאה לו בריבית קתני. ומסתברא דלוה פסול דרבנן הוא אבל מלוה אל אצטריך דההוא פסולא דאורייתא הוא. ורבינו שלמה פירש דאפילו מלוה פסול מדרבנן הוא ואשמועינן אף על גב דמעלמא קאתי ליה רשע מיקרי ומוכח לן בפרקא קמא דראש השנה דמלוה בריבית פסול דרבנן הוא. וקשיא לן ורבא מאי קא משמע לן הא תניא לקמן בברייתא אחד המלוה ואחד הלוה משום הכי ניחא לן כדפרישית דרבא לא אתא לאשמועינן אלא פירושא, דמתניתין לוה קאמר דפסול דרבנן אבל מלוה פסולא דאורייתא הוא.
תשובה לרבינו אלפסי האי דנקט מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין משום דמלוה בריבית מצוי מכל שאר עוברי עבירה והוא הדין לשאר חייבי לאוין. ועוד כתב שאין כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שהן בני מלקות פסולין לעדות. ואמרי רבוותא בלא התראה ובלא הכרזה. ותמיהא לן מילתא. ומסתברא דלא מיפסל אלא על לאו שבכללות רֶשַע דחמס כגון משומד לאכול נבילה להכעיס שעובר על לאו דלא תאכלו כל נבילה. ובכללו רשע דחמס שאוכל נבילה לתיאבון שמצאה בזול וכגון מעלין בשבועות שוא שהוא בכלל שבועת שקר דממון ועד זומם נמי רשע דחמס הוא לדברי הכל שעובר על לא תענה וקבוראי נמי רשעי דחמס נינהו לדברי הכל שבשכירות הדמים עוברין על לאו דלא תעשה כל מלאכה ומחללין יום טוב. וכן פירש רבינו שלמה. אבל ברשע דלאו דחמס דחייבי לאוין לא (מפלגי) [פליג] בהו אביי. וחשוד על העריות אף על גב דרשע דחמס מקרי דהא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכתיב ביה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ובכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז. ובבראשית רבה (פ' ל"ו) חמס זה ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו הכי כשר לעדות אליבא דרב נחמן דיצרו תוקפו ורב ששת פסיל ליה. דאי איתא דלאו רשע דחמס הוא ומשום הכי מכשר רב נחמן אם כן רב נחמן אליבא דלאו כהלכתא אמרה לשמעתיה. ורבא ואיתימא רב פפא דאמר לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה כשר ואמאי הא לא בעינן רשע דחמס והיכי פסקי רבוותא הלכתא כרב נחמן אלא מסתברא דהחשוד על העריות רשע דחמס מקרי. ומיהו סברא דרבוותא בכל חייבי לאוין לקמן. ההוא גברא דנפק טרפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה.
<h2>דף כה:</h2>
משחק בקוביא מאימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי ומלוי בריבית משיקרעו את שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לגוי לא מוזפי ומפריחי יונים משישברו את פגמיהן ואפילו בהפקר לא עבדי וסוחרי שביעית משיגיע שביעית אחרת ויבדלו. ואמר ר' יוחנן לא חזרת דברים אלא חזרת ממון. והחשוד על הטריפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב. ירושלמי (פ"ז שביעית ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. ירושלמי לבעל מתיבות כדאזיל למידן קומי בית דין דלא חכמין ליה ואמר לון ההוא גברא חשוד הוא. וחשוד על השבועה כדתנן בפרק כל הנשבעין (מ"ה.) אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ולתני שבועת בטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע משתבע בשקרא אבל שבועת ביטוי דכי קא משתבע איכא למימר בקושטא קא משתבע לא קתני כגון אוכל ולא אוכל. ופר"ש דלא מפסיל. ומסתברא נהי דלא קתני מיהו אם עבר על השבועה מפסיל. ושמע מינה עובר על גזירות קהל פסול דהיינו שבועת ביטוי. וכן הורה הר' יעקב בר' משולם. לרבינו אלפס החשוד על הגניבה אם החזיר בתשובה ולא על ידי יראה ופחד וקיבל עליו שלא לגנוב לא לישראל ולא לגוי מקבלין עדותו. גרסינן בפרק קמא דע"ז (ז'.) וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דבר רבי מאיר רבי יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן רבי יהושע בן קרחה אומר בין כך ובין כך מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה ועל כל החשודין קאמר. ורבינו נסים אמר על כל הפושעים קאמר. וגרסינן בבבא קמא בפרק הגוזל (צ"ד:) הגזלנין ומלוי בריבית אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא בשאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת מקבלין. ומסתברא דוקא בשהרהר תשובה בלבו ומחזיר כל גזילותיו. אבל לא הרהר תשובה בלבו אלא שבא הנגזל ותבע ממנו את ממונו מקבלין הימנו דאי לא תימא הכי קשיא ההוא דגזל פדנא דתורי ועובדי טובא וכמה משניות דתנינן בגזלן.
תנא הוסיפו עליהן הגזלנין כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסנין וגבאין ומוכסין כלהו הני כיון דחמדי ממונא וקא שקלי גזרו בהו רבנן. ירושלמי (פ"ג דסנהדרין ה"ה) הוסיפו עליהן הגזלנין וכל החשוד על הממון.
ובתשובה כל הני דפסילי מדרבנן כגון הרועים והגבאין והמוכסין אם קדש אשה בפניהם אפילו שניהם מודים לא תפסי בה קדושין כלל ואינה צריכה הימנו גט דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מניה. ורב אחא משבחא כתב דצריכה הימנו גט מהא דגרסינן (קדושין כ"ד:) נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא. ורבוותא אמרי אם כן קרובים נמי מדרש חכמים הוא דכתיב לא יומתו אבות על בנים לא יומתו אבות בעדות בנים. ומסתברא דהדרי ומקדשי קדושי תורה ואי לא בעו יהבי גט מספק ואפילו הכחישה האשה את העדים צריכה גט מספק וכן דעת רבינו האי.
ועוד הוסיפו עליהם הרועים והגבאין והמוכסין אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ואמר רבא סתם רועה פסול סתם גבאי כשר. ודוקא ברועה דידיה אבל ברועה דעלמא כשר חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בריש גמרא דבבא מציעא (ה':).
<h2>דף כו:</h2>
ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כולן צריכין הכרזה בבית דין ורועה נמי קיימא לן כמאן דאמר בעי הכרזה. ודוקא פסולין דרבנן אבל פסולין דאורייתא כגון עבד ואשה וחרש ושוטה וקטן וסומין וקרובים והגזלנים והגנבים אף על פי שאינן בני מלקות, וחייבי מלקות כגון אוכלי נבילות שקצים ורמשים וכיוצא בהן דאסורין מן התורה לא בעי הכרזה. ומסתברא איסור (עשה) [תורה] אבל עשו דבר שאסורו מדברי סופרים כגון גבינת גוים ובשר עוף בחלב או שחלל יום טוב שני של גלויות וכיוצא בהן אינו פסול לעדות אפילו מדבריהם. ואיכא מאן דאמר פסולין מדבריהן הן. ולא נהירא לן דלא אשכחן פסולא דרבנן אלא בחשד ממון. וסברא דילן איתא לעיל.
ואמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ומאי נינהו מקבלי צדקה מן הגוים ודוקא בפרהסיא ודאיפשר לאתזוני בצנעא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא וכשר. אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול. ואמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה כשר. ואתשיל קמיה דרב נחשון ואמר הכין חזינא דהא אפסיק בגמרא מודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול ואמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה כשר והכי הלכתא. וכתב רבינו אלפס ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה. וכן כתב בעל מתיבות. ולא בריר לן דהא בנסחא דידן גרסינן כדכתיבנן לעיל. ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. ואיכא מאן דאמר הני דיני נינהו והלכתא כרב נחמן בדיני. ואף על גב דקיימא לן כאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס ומשומד אוכל נבילות להכעיס ומועלין בשבועות והנהו קבוראי דקבור מיתא ביום טוב ראשון כולהו פסולי עדות נינהו שאני הכא דיצרו תקפו. ובעל מתיבות הכין כתב ארבעין בכתפיה וכשר התם יצרו תקפו. ומסתברא כרב נחמן דסוגיא דרבינא כוותיה אזלא בנסחא דילן. ואיכא מאן דאמר דוקא חשוד דלוקה משום לא טובה השמועה אבל בועל את הערוה ודאי פסול אפילו לרב נחמן. ולא נהירא לן דחשוד על העריות דומיא דחשוד על הממון וחשוד על השבועה כדגרסינן בירושלמי (פ"ג סנהדרין ה"ה) ועוד דהא טעמא משום דיצרו תקפו הוא. ובתשובה לרב אלפסי שאין כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה, ונשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שהן בני מלקות ומסור נמי פסול לעדות. ואמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב והני מילי באריסא ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. משומד אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר והלכתא כאביי דלא בעינן רשע דחמס.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל (ב"ק ע"ג.) וקיימא לן כאביי ביע"ל קג"ם. והלכתא כר' מאיר דאמר (סנהדרין כ"ז:) עד זומם פסול לכל התורה כולה. ומסתברא הזמה דעדות על פה אבל בעדות בשטר ליכא הזמה דעדות על פה משעתא דאסהיד הוה ליה פסול. אבל בעדות בשטר ליכא הזמה כדגרסינן (ב"ב קע"א.) בשטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו.
<h2>דף כז:</h2>
ירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ט) לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין ומנין אף הדיינין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין ומנין שלא יהו העדים קרובין לדיינין הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו. זה הלשון מצאתי ואיפכא מסתברא. ומנין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה אמרה תורה הרוג על פי מטין הרוג על פי עדים מה עדים אין קרובין זה לזה אף הדיינין אין קרובין זה לזה. והילכך אם העדים קרובין בין ללוה בין למלוה ובין לערב פסולין כדאסיקנא באלעא וטוביה. ושמעינן מהא אם עדי קיום ודייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה פסולין שבהן מתחייב הלוה. ושלא יהו העדים קרובין זה לזה בחתימה אחת ולא הדיינין ולא העדים קרובים לדיינין דהא שייכא הזמה בעידי קיום אם אמרו בפנינו חתמו ביום פלוני והוזמו ונמצאו אלו משלמין על פי אלו. כתב גאון והוא הדין אם קרובים לעדי השטר כדכת' לעיל. בפרק החובל (פ"ח.) דייקינן מינה מדלא כתיב לא יומתו אבות על בניהם ש"מ דדרשינן ביה נמי לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים ועבד פסול לעדות אבל גר כשר לעדות דנהי דאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה.
<h2>דף כח.</h2>
אלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו. א"ר (אסי) [יוסי] זו משנת ר' (נתן) [עקיבא] אבל משנה (אחרת) [ראשונה] דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה. אמר רב אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי ותנא תונא בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו הן ובניהן וחתניהן. אחי חמיו מהו בן אחי חמיו מהו בן אחות חמיו מהו תניתוה אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן. רב אקלע לגינזק למזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו. בסורא אמרי בעל כאשתו גרסינן ולא גרסינן אשה כבעלה בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה דאמר רב הונא מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה ואל אשתו לא תקרב דודתך היא אשת דודו היא אלא מכאן שהאשה כבעלה. ובעלי קרובות כגון בעלי בנות אחי האב ובעלי בנות אחי האם ובעלי בנות אחיות כתבי רבוותא דאינן בכלל בעל כאשתו וחזינן בתשובות דאין בעלי קרובות פסולין להדדי אלא בעל האם עם בעל הבת. ותמיהא לי אי משום דבתרי קידושי מתקרבי [כדאמרינן ביבמות גבי שניות פרק כיצד דמתרצי בהכי] הא אשת חורגו וחתן גיסו וגיסו כלהו תרי קדושי מקרבי להו ופסילי ולא אתברר לן טעמא. רב חסדא מכשר באחי האח ומתניתין דקתני בעל אמו הוא ובנו תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם. ואמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה. והלכתא כרב חסדא בתרווייהו. ובתשובה אבי חתן ואבי כלה אינן כשרין לדון ואפילו הוא דיין קבוע יכול לומר בעל דינו אינו מקובל עלי. ולאשתו ארוסה לא מסהיד כלל דהא מקרבא דעתיה לגבה. ובתשובה לרבינו אלפס אשתו ארוסה אם הוא מעיד לקרובותיה לא מכשרינן ליה לכתחילה ואי מסהיד לא פסלינן ליה. גרסינן ביש נוחלין (קכ"ח.) הלכה שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. והלכך אבות להדדי כגון אחין באחין או שתי אחיות ראשון בראשון בניהם להדדי זכרים או נקבות שני בשני ופסול בני בניהן שלישי בשלישי וכשרין אף בראשון כלומר אף באחא דאבא דאבוה אבל באבא דאבוה גופיה לא דלית הלכתא כמר בר [רב] אשי דאבא דאבוה לאו שלישי מקרי דלא קרינן שני אלא היכא דאיכא הפסק ביניהו כגון ראובן ושמעון ראשון בראשון וחנוך שני לשמעון שהפסיק ראובן ביניהן אבל ראובן וחנוך אין הפסק ביניהן הלכך לא מתכשר אלא אבוה דאבא דאבוה שהאב עם הבן ראשון בראשון עם בן הבן שני בראשון ועם בן בן הבן שלישי בראשון וכשר ושלישי בראשון אפילו פסולא דרבנן ליכא ואם קדש את האשה בפניהם קדושין גמורין הן.
<h2>דף כח:</h2>
וחורגו לבדו תנו רבנן לבדו ר' יוסי אומר אפילו גיסו לבדו וכל שכן חורגו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. וקיימא לן כר' יוסי דברייתא ולא קיימא לן כר' יוסי דמתניתין דמכשר בגיסו כדאמרינן בההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וכו' ועוד דהוה ליה רבי יוסי דמתניתין יחידאה לגבי ר' יהודה ורבנן ור' יוסי דברייתא וקיימא לן כותייהו. וכתב רבינו אלפס הא דאמר וגיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול דהיינו בעל אחות אמו הוא ובנו כדגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ו) גיסו אית תניי תני יש לו בנים וחתנים ואית תניי תני אין לו בנים וחתנים מאן דאמר יש לו מאחות אשתו ומאן דאמר אין לו מאשה אחרת. ורבינו שלמה פירש דר' יוסי דאמר גיסו לבדו לא ממעט בנו אלא חתנו דבן גיסו היינו בעל אחות אמו ומשום ההוא קורבא הוא דפסול אבל משום קורבא דגיסו לא מפסיל וחתן גיסו כשר הוא. והא דירושלמי איכא למימר אליבא דר' יהודה קאמר דאית תנא דקאמר משמיה דר' יהודה יש לו ואית תנא דתני אין לו ולא פליגי דמאן דאמר יש לו מאחות אשתו אבל לר' יוסי אפילו מאחות אשתו כשר דאי איתה דגיסו לבדו דקתני במתניתין גיסו מאשה אחרת קאמר מאי שנא דפליג בגיסו הא בכלהו אבות איכא לאיפלוגי דהא רב חסדא מכשר באחי האח כדאמרינן לעיל וכן הלכתא דקיימא לן דחתן אפילו מאחות אשתו כשר אבל בן יש לו דהיינו בעל אחות אמו. ואיכא לעיוני מאי שנא גיסו דלא דמי לא לשמנה אבות דיש להן בנים וחתנים ולא לחורגו דאין לו בנים וחתנים וגיסו יש לו בנים ואין לו חתנים אי משום דתרי קדושי מקרב להו גיסו נמי תרי קדושי מקרב להו.
ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי סהדי גיסי וכו' שמע מינה דהלכה כרבי אלעזר אף בשטרות דעידי מסירה כרתי. ואיכא למימר מתנה דוקא דליכא אחריות אבל אינך לא. לרבינו אלפס שמע מינה דשטר דחתימי עליה סהדי וחד מנייהו קרוב או פסול אף על גב דאיכא עדי מסירה מזוייף מתוכו הוא ופסול אף על גב דלא אברי סהדי אלא לשקרי. וכתב בעל מתיבות דלא מגבינן ביה אבל משבעינן ליה אפומא דכשר דאתי לאסהודי סהדותייהו על פה. ומסתברא דלא משבעינן ליה אפומא דכשר דכי קתני נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי קאמר דאי לא תימא הכי אף שלשה דקתני עדותן בטלה למאי הא איכא תרי. אבל בתשובות לרבינו אלפס עדים החתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ואמר חבירו לא הייתי יודע שהוא פסול רואין אם הוא רגיל עמו עדותן בטלה ואם אינו רגיל עמו עדותו כשרה ומשביעין אותו על פי העד הכשר ונאמן הוא לומר לא ידעתי שהוא פסול כי היכי דמקבלינן להו כדאמרי למחזי אתינן ולא לאסהודי אבל כי רגיל בהדיה אינו נאמן. ואם היו שני עדים עם הפסול ואמרי לא היינו יודעים שהיה פסול הרי השטר מקויים דמספיקא לא מבטלינן לשטרא. ומסתברא היכא דליתינהו לסהדי קמן מכשרינן ליה דאמרינן דלמא לא הוו ידעי ואפילו ידוע שישבו שלשתן להעיד. ירושלמי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות פ"ב ה"ד) עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה עד אחד בכתב כלום הוא וכו' כדכתיבנא במאמר שמיני.
היה קרוב ונתרחק כשר ר' יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ואסיקנא אין הלכה כר' יהודה ורחוק בשעת עדות כשר. כדגרסינן ביש נוחלין (קכ"ח.) היה יודע לו בעדות [עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול אבל היה יודע לו בעדות] עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר תחילתו בפסלות וסופו בכשרות תחילתו בכשרות וסופו בפסלות פסול. שמעינן מהא דחרש שוטה וקטן וסומא פסול. ואילם הא פסילנא לעיל. ושמע מינה דבעידנא דקבילו סהדותא בעינן ראויין להגדה ואף על גב דהשתא בני הגדה נינהו פסולין. והיכא נמי דכי חזו סהדותא לאו בני הגדה נינהו והשתא רחיקי תחלתו בפסלות וסופו בכשרות הוא ופסול. וכן כתב רב אלפסי בההיא בעיא דאיבעיא קמי גאון מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו וקא פשיט ליה דכשר הוא לאו דוקא כדכתיב בהלכות. וקשיא להו לרבוותא הא דאמרינן בחזקת הבתים (מ"ג.) שותפין מעידים זה על זה וכו' ואמרינן עלה וליסלקו בתרי מנייהו ולדיינוה וכי מסלקי מאי הוי תחלתו בפסלות וסופו בכשרות הוא ופסול. ופירש רבינו אבן מגש הני מילי מחמת קורבא וגזלנותא דהוה ליה פסולא בגופא דסהדי אבל היכא דליכא פסולא דגופא אלא משום דמטי ליה הנאה כיון דאסתלק ליה מניה כשר דכיון דסליק נפשיה איגלי מילתא למפרע דכשר מתחילה ועד סוף.
והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי חד מנייהו סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואפסל ליה ופסקו לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד האידנא כשר הוה, מסתברא כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה.
<h2>דף ל.</h2>
גמרו את הדבר מכניסין אותן לבעלי דינין גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. והיינו גמר דין דאמרינן בכל דוכתא (ו':) היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. תניא אין עדותן מצטרפת בבית דין עד שיראו שניהן כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. וקיימא לן כר' נתן וכר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי בין הודאה אחר הודאה ובין הלואה אחר הלואה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה מצטרפי כר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי כמאן כהאי תנא דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים אחת אומרת מאתיים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתיים מנה לא נחלקו אלא על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתיים מנה. וכן הלכתא. אחד אומר חבית של שמן ואחד אומר חבית של יין מצטרפין לעדות ודוקא דאמר לדמי הא לאו הכי לא. אחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה מעשה בא לפני רבי וצרף עדותן דקיימא לן עדות מוכחשת בבדיקות כשרה בדיני ממונות.
<h2>דף לב.</h2>
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל (ב"ק ע"ג.) וקיימא לן כאביי ביע"ל קג"ם. והלכתא כר' מאיר דאמר (סנהדרין כ"ז:) עד זומם פסול לכל התורה כולה. ומסתברא הזמה דעדות על פה אבל בעדות בשטר ליכא הזמה דעדות על פה משעתא דאסהיד הוה ליה פסול. אבל בעדות בשטר ליכא הזמה כדגרסינן (ב"ב קע"א.) בשטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו.
וגרסינן בפרק קמא דסנהדרין (ב':) אמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. הלכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות ותשלומי ד' וה' דליכא משום נעילת דלת.
